אמש ישנתי בג'אקוזי.
זה קורה לעתים שנרדמים במתקן מפנק כמו ג'אקוזי. אבל לא כך היו פני הדברים במקרה דנן. הג'אקוזי בביתי כבר מזמן אינו ג'אקוזי...אבל למה להקדים את המאוחר??
קלרה, זוגתי שתחיה רגישה לילדיה כמו אם פולניה קיצונית (וזו לא הניה...). אי לכך לכשנולד ילדנו המשותף – דן החליטה האם העברייה כי אין היא מוכנה להרחיקו מטווה נשימתה. לי הקטון בעבדי הבית, לא נותר אלא להנהן ברוב קשב ולהסכים לדבריה, או יותר נכון להחלטותיה של המושכת בעול גידול הילדים ולהסב, רחמנא ליצלן, את הג'אקוזי לפינת שינה מאולתרת. איך עושים זאת?? לא מוותרים על הג'אקוזי עצמו אלא בונים עליו, בעבודת נגרות מקצועית, פינת שינה שרוחבה ועומקה זהים: 130 ס"מ.
לימים נולדה ביתנו – רוני ואף היא זכתה לחבוק את פינת השינה המאולתרת שהפכה, מכוח ההתמדה, לחדר שינה פתוח.
אבל אז נוכחתי כי בננו המשותף שכבר העצים וצמח, איננו מוכן להיעלם ככה סתם באחד משמונה (!!) חדרי הבית ובוחר להשתכן לו, בחלק ניכר מלילות השבוע, במיטתי הזוגית כשהוא חודר בעדינות החלטית בין זוגתי וביני, בועט מימין, בועט משמאל ומפנה לו, אחר כבוד, מרחב שינה מפואר.
מה אספר?! – הלילות הפכו יגעים והאב טרוט העיניים הבין שהגיע הזמן לעשות מעשה – כך זה לא יימשך!!!
ומה עשה האב החכם (זה אני במקרה) – הפתיע את משפחתו ורכש מיטה זוגית רחבת מימדים – לא 140 ס"מ סטנדרטי ואף לא 160 או 180 ס"מ קמצניים: שני מטר תמימים של רוחב מול 220 ס"מ עומק קרצו לאב היגע בהבטחה מרומזת האומרת: יצטרף הקטון או לא – מרחב שינה מרבי יישאר לך מידי לילה בלילה.
ההבטחה קוימה והמיטה הרחבה והנאה סייעה לקלרה ולי לעבור לילות לא מעטים של הנאת שינה צרופה.
אבל לכל דבר טוב יש סוף! והנה רוני הקטנטונת צמחה וגדלה אף היא ומצאה את דרכה, איך לא, למיטתנו המזמינה. גם היא, כאחיה, מנצלת כל פרצה, כל טיעון, כל אירוע כדי לזחול בין זוגתי שופעת החמימות ובין כותב שורות אלה.
אבל אז מגלה לה הקטנה – ששם בפרצה שנוצרה מחכה לה ילד גדול יותר ועקשן לא פחות שאינו מוכן לוותר על החזקה שלו במיטה – התרגל לטוב הקטנצ'יק, ובכלל אם הקטנה רוצה להצטרף – על הכיפק אבל הוא?! הוא לא יזוז, הוא בעצם מחפש משרד טאבו שירשום את חזקתו על מיטת הוריו.
וכך לפתע פתאום מוצא אני את עצמי נבעט לצדדים על ידי שני זאטוטים הדוחקים את רגלי ממיטתי ומרחיקים אותו ממקורות החום הנכספים של קלרה. ומידותיה השופעות של המיטה מספיקות אולי לשלשה אך כשבארבעה עסקינן ועוד מטיפוס הבועטים המחקים את רונאלדיניו מתוך שינה, המרחב מצטמק ונעלם כלא היה.
לא אלאה אתכם במלחמה שניהלתי על מנת לחזור ולזכות בכבודי האבוד ובמרחב השינה שלי - אותו רכשתי במיטב כספי – אדגיש רק כי במלחמה הזו היו לי שתי חזיתות – החזית הקלה מול הקטנים – להם תמיד אפשר לתת הוראות – הלא כן? והחזית הקשה והבלתי נגמרת הלא היא החזית הפולנית מול אמם שבטוחה שלילדים מגיע הכל, חוץ, כמובן, ממה שמגיע לה.
אז למה כה הארכתי בסיפורי?? כי אתמול שחזרתי יגע ומתוסכל משהו מערב ברידג' ארוך וחבשתי את יצועי סוף סוף – גיליתי שאת מקומי שם חזרו ותפסו הזאטוטים כשלהם הסיבה הטובה בעולם: בבוקר יום השישי הם משתתפים בטקס בו ישתתף גם ראש הממשלה בפועל ומנהיגה הנבחר של המדינה – והפגישה החשובה הזו צריכה לעלות לי במקומי הקבוע במיטה – מה לעשות? תמיד דופקים את השחורים!!
ויתרתי ועברתי לג'אקוזי וניסיתי להסתדר במיטה של 130X130 עם מלוא 176 הס"מ שלי (לפחות פעם - כשהייתי בן 18).
למי שעוד לא הבין – דבר זה בלתי אפשרי. אפילו אם ישנים בזוית – באלכסון שאז, כמו שיספר לכם כל סטודנט הנדסה מתחיל, אורך היתר משתווה לשורש הריבועי של סכום ריבועי שתי הצלעות {בנוסחה זה פשוט: <יתר= שורש של(2X130X130) > התוצאה בנוסחה היא משהו כמו 170 ס"מ}.
כשישנים באלכסון, על פי החישוב המתימטי חסרים כ- 6 ס"מ. במציאות, אני חייב לציין שנוכחתי שהשורש קצר הרבה יותר מ- 170 ס"מ ובבקר הגב, גם הוא, כואב הרבה יותר....
