אחי דוד נולד ב-1 מאי 1946. בחשבון פשוט זה אומר שאתמול מלאו לו שישים!! מה שאומר, באותו חשבון פשוט, שאורי, הבכור בחבורה נושא עליו 62 שנים. עד מאה ועשרים אחיי - אתם מקרובי המתמעטים עמם אני יכול להרגיש זאטוט ממרומי 54.5 שנותיי שלי.
נחזור לחתן השמחה - דוד: זה הזמן והמקום להיזכר באי אילו אנקדוטות מההיסטוריה המשפחתית ולתעד אותם למען זכרוננו הקולקטויבי:
תזונה
אמא אוהבת את כל ילדיה באורח בלתי מתפשר. אך לכל אם יש מידה של תשומת לב חריגה המיוחדת למישהו ספציפי מילדיה. אמא שלי ייחדה תשומת לב חריגה לדוד. לא היה זה בגללנו ולא על חשבוננו, אנו הילדים האחרים. זה היה קודם כל בשל היותו של אחינו - חתן השמחה - חריג משהו: אנחנו "הסתדרנו" עם מרבית רכיבי התפריט שרווח במטבח המשפחה ואילו דוד דרש את המזון המיוחד שלו או לא כלום - מה שחייב הכנה מיוחדת מצידה של אם עברייה... אנחנו אכלנו מפה ושם ואילו דוד צריך היה את הצ'יפס שלו, את התבשיל המיוחד, את הכריך הבלבדי שלו. סלט ירקות?! מה פתאום! דגים?! חס וחלילה!!, התבשילים המסורתיים ממשפחתו של אבא?! הס מלהגיש! ועוד ועוד. אמא לא נדרשה ליצירתיות במטבחה לא בגללנו ואף לא בגלל דוד - אמא נדרשה לשכפול מדוייק של ביצועי מתכון פשוטים, כגון: מקרוני, סופריטו, צלי עוף.
מאז ילדותי התרגלתי לראות את אמא מבשלת לכולנו, אבל מכינה עוד משהו, מיוחד, לטעמו של דוד.
למרות שיפורים מינוריים, הרגישות לתפריט מיוחד ממשיך עד היום - אינני מצליח לשכוח את חג הפסח לפני כעשר שנים, בו חגגנו כולנו במשותף ובמהלכו הניה, גיסתי,הביאה עמה סירון קטן ובו סופריטו מיוחד לדוד המבושל בדיוק לפי מתכונה של אמא.
לזכותו של דוד ייאמר כי במהלך שנות בגרותו העשיר הוא את התפריט במרכיב חיוני אחד לפחות: דגים!!
יחסים
המריבות הבלתי פוסקות הרווחות, בדרך כלל, בין אחים לא קנו להם אחיזה במשפחתנו הצנועה שמנתה, כידוע לכם, בדיוק שלשה אחים ומעת לעת ארבעה, כשהצטרפה התגבורת הירושלמית בדמותו של משה (מוסה). בשנות ההתבגרות ניחן אורי ב"פתיל קצר" ואנחנו למדנו ולא בדרך הקשה (!) שלא "לדרוך על יבלותיו", אך כאח בכור - פטור בלא כלום איננו אפשרי וכאן נכנסת האפיזודה הבאה: אמא ואבא שהו בעבודה בשעות הבוקר - אמא נהגה לשוב בצהריים ולהתחיל במלאכות הבית. בנסיונותיה להקל את טרדות היומיום - ניסתה היא להעביר לאחריותנו את סידור המיטות. ואורי, נער כבן 14, ניסה לסייע בעדה להשיג את מטרתה זו. ובאחד הימים, בשעות הצהרים כשאמא חזרה, ניסה אורי לשכנע את דוד לסדר את המיטה - בטוב, בשכנוע ובקול רם - משלא עלה בידו לגרום לאחיו בן ה- 12 לעשות כן - עבר אורי לכיפוף ידיים תוך שומו שמיים, מריבה והרמת קול אך דוד - מתעקש שלא לבצע. אמא נחרדה, ניסתה להפריד ומשלא הצליחה והידיים המשיכו להתכופף - פרצה בבכי שגרם לאורי להרפות מדוד ולדוד לקחת את רגליו ולרוץ חיש קל, יחף, לקרן הרחובות מוהליבר-יצחק אלחנן (כ-100 מטרים מחוץ לבית). בין דמעה אחת לשניה ותחינות לאורי להירגע ולהפסיק כי סידור מיטה אינו "שווה" או מצדיק אלימות - הורתה לי אמא לקחת לדוד את הכפכפים - היא שמה לב לבריחתו היחפה. אני, ילדון בן 7, רצתי עם הכפכפים, כשאינני מבין מה טוב ומי רע עד לדוד ונתתי לו אותם. זה האחרון חיכה זמן רב בחוץ עד שהעז לשוב הבייתה.
התוצאה?? המיטות בבית סודרו על ידי אמא - דוד העקשן ניצח ואילו המריבות האלימות לא שבו.
לימודים
דוד סיים, כמו כולנו, בית ספר יסודי ממלכתי-דתי - בי"ס תחכמני ברחוב לילנבלום, תל-אביב.
אך שלא כמונו - דוד בחר ללמוד בבית ספר מקצועי (היום הם נקראים - טכנולוגיים) - אורט. סיפור לא פשוט היה כרוך בכך - שינוי כיוון מבית ספר דתי לבית ספר חילוני, הורדת כיפה מהראש ועוד. אבל דוד גדל כ"לא דתי" ומילדות בעט במוסכמות התפילה בימי שבת, חבישת הכיפה ועוד ולכן למרות שרק בית ספר בודד היה בנמצא - אורט "יד סינגלובסקי", בחירתו של דוד קבעה וההורים התגייסו לעזור לו. כיוון שתור ההרשמה היה אינסופי - נסעו דוד ואמא ערב ההרשמה לסבתא ולסבא אליהו שגרו ב"שיכון" בגבעתיים, לנו שם שעות ספורות ולפנות בוקר, בטרם יפציע השחר עשו את דרכם לבי"ס - לתפוס מקום בתור ולהקדים את ההרשמה.
תוצאה - דוד למד באורט ולימים סיים את תואר ההנדסאי.
תוצאת משנה: דוד היה החלוץ במעבר האחים ל"חילוניות".
ספורט
עובדה: דוד הוא הספורטאי המוביל במשפחה.
מילדות ידע הילד מרחוב שלוש לטפל היטב בכדור רגל ושלט בכל רזי המשחק במיוחד בתפקיד קשר-חלוץ. משחק חצי-מקצועי היה בהישג ידו ולא רחוק מכך. אבל החלטתו של דוד ללמוד באורט - בית ספר מרוחק ותובעני בדרישותיו, חייבה ויתור על הצטרפות למועדון כדור רגל מוכר.
תוצאה: באליפות העולם 1970 נאלצנו להסתפק בנבחרת ובה "שלשה שינים": שפיגל, שפיגלר ושום. ה"שין" הרביעי - שמעוני נשאר בבית.
אבל זה לא עבר קל ואת מקום הכדורגל בדשא תפס משחק כדור הרגל בשולחן. התלמיד הטכני - דוד -"הנדס" לנו שולחן כדור רגל ובו שחקנים העשויים מגזרי מקל של מטאטא משובצים במוטות מתכת. משחק זה היה האטרקציה של השכונה ושימש אותנו למשחקים ולתחרויות לאורך תקופה ארוכה ביותר. נדמה לי שרק עם הגיעו של דוד ל"שמינית" הלא היא כיתה י"ב - הוא המיר את הכדור רגל בפינג פונג שולחן בביתו של חברו לכיתה - דורי ז"ל, מרחוב מאז"ה.
זוהי נגיעה, בקליפת אגוז, באירועים אלה ואחרים מחייו הססגוניים של הילד/נער דוד שמעוני.
היום, ביום הולדתו ה-60 שלוחות לו ברכות נאמנות מכולנו - שיזכה, בצוותא איתנו לחגוג עוד 60 שנה לפחות, ברוב טקס, שמחה ובריאות.
