בחודש פברואר 2006 הובאה למנוחות שושנה דמארי – זמרת בלתי נשכחת שליוותה בקולה המיוחד את התפתחותה של המדינה משנות החמישים המוקדמות. שושנה דמארי נטועה בזכרונותיי בשלש נקודות עיקריות:

מבית הורי - שרה ואהרון: התקליט הראשון שרכשו הורי היה שלה: תקליט 78 סל"ד שבצידו האחד מתנגן השיר האלמותי: "כלניות" ובצידו האחר שיר ממקורותיה התימניים - "יאמא ויאבא" את שני השירים ניגנו בביתי ללא הפוגה ושניהם נחרתו

בזיכרוני ומלווים מאז את זכרונותיי ואת געגועי להורים ולימי ילדותי

תמונתה של הזמרת ולצידה הקדשה התנוססה לתפארה בביתם של החברים הטובים של הורי - נעמי ושמואל בדיחי. בכל פעם שהזדמנתי לבית הקטן שלהם, ברחוב שקט שליד שוק הכרמל בתל-אביב - הייתי פוגש מייד בכניסה, נדמה לי שעל השולחן ומתחת לחיפוי הזכוכית שלו את התמונה של שושנה, ידידת המשפחה. כשהתכבדתי בשתייה קרה, עוגייה וממתק - היה זה על גבי אותה זכוכית שמתחתיה התמונה המפורסמת ויקרת הערך. נעמי, חברתה הקרובה מאד של אמי, נפטרה לפני כשנה ומחצה בתאונה סתמית ושאינה מחוייבת המציאות. עד ליומה האחרון הייתה היא חדת זיכרון ובהירת מחשבה כתמיד - מפגינה חום ורגש לסובבים אותה בכלל ולי בפרט. לעולם לא אשכח את האשה הטובה והנעימה הזו.

לשיר "כלניות"שמור בתודעתי מקום של כבוד לא רק בשל הורי אלא גם, ואולי בעיקר, משום שבכל אירוע שירה שקיימנו ושבו נכחה דודה סימה - אחותה של אמי -אנו מבקשים ממנה לשיר שיר זה ב"סולו". דודה סימה יודעת להפיק מהשיר את מקסימום הליריקה והרגש ולהכניס את כולנו למעגל ארוך של ריגוש מתמשך ושזורים בו שמחה על שירתה היפהפיה , על ימי הילדות עם ההורים ועל התקווה ששירתה של הדודה לא תיפסק לעולם
מספרים על אהוד מנור שמגיל 12 החל לתלות על קירות חדרו את הפוסטרים של שושנה דמארי ולא חדל מאהבתו והערצתו לה עד יומו האחרון. זכורני שכששאלו אותו פעם "הכיצד?" ענה ברוך האופייני לו "ירשתי זאת מאבי שגם הוא העריצה..."
ענקית הייתה שושנה דמארי, שובבה לא קטנה בצעירותה – אלמותית בקולה ובשיריה - יהא זכרה ברוך.